החלטה בתיק בר"ע 35554-02-12

1.      לפני בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט יוסף יוספי; תיק דמ"ש 33289-07-11), אשר פסק כי המבקשים וחברת ע.א.א. מבחר בע"מ (להלן: החברה) שבבעלות המבקשים ישלמו ביחד ולחוד למשיבה סך של 13,800ש"ח נטו. הפסיקה נעשתה על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד- 1984 (להלן: סעיף 79 א').

2.     בפסיקה זו התקבלו בחלקן תביעותיה של המשיבה נגד המבקשים, ונגד  החברה. התביעות כללו  תביעה אחת לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 12,900 ש"ח והשנייה לתשלום דמי הבראה, הוצאות נסיעה, ותשלום עבור יום בחירות בסך כולל של 6,096 ש"ח. סך כל תביעותיה של המשיבה הסתכמו בסך של 18,996ש"ח ברוטו. כאמור הסכום שנפסק למשיבה בבית הדין האזורי הסתכם בסך של 13,800 ש"ח  נטו.

3.       על פי גרסת המשיבה, היא הועסקה  בחברה, בתחילה בתפקיד שירות לקוחות, בהמשך הורעו תנאי עבודתה, והיא הועברה  לתפקיד עובדת ניקיון באולם האירועים, ובמסעדת החברה. משך העסקתה היה 35 חודשים, והיא השתרעה על פני תקופה שבין התאריכים 26/11/2006 עד  13/12/2009.

4.      בתביעתה מציינת  המשיבה כי  הפסיקה את עבודתה בחברה, עקב הרעת תנאי עבודתה. לטענתה הועברה מתפקיד שירות לקוחות לתפקיד עובדת ניקיון, כמו כן צומצמו שעות עבודתה. המשיבה  טענה גם להתעללות מילולית  מצד  מבקש מס' 2, בכך שהקניט והשפיל אותה בנוכחות לקוחות .

5.      בכתב הגנתם העלו המבקשים טענה מקדמית של העדר יריבות וביקשו לדחות על הסף את התביעה נגדם. כמו  כן, בקשו לדחות את התביעה לגופה, בגין תשלום הוצאות נסיעה, וכן בגין חובות שכר עבודה. המשיבים השיגו על תאריך סיום עבודתה של המשיבה, שלטענתם היה 31/10/2009 ולא תאריך 13/12/2009 כפי שטענה המשיבה. המבקשים והחברה לא טענו נגד התביעות לתשלום פיצויי פיטורים, ודמי הבראה למשיבה.

6.      המבקשים הגישו לבית הדין האזורי, שתי בקשות נוספות לדחיית התביעה נגדם על הסף. הבקשה הראשונה הוגשה בתאריך 7/9/20011 בפני רשם בית הדין האזורי, יוחנן כהן. בית הדין ביקש את תגובת המשיבה. יצוין כי המשיבה לא מסרה תגובתה לבקשה. בקשה שנייה לדחייה על הסף הוגשה בתאריך 24/11/2011 בפני השופט יוסף יוספי, שהחליט כי הבקשה תידון בפתח הדיון הקבוע ליום 22/1/20012 .

7.      בית הדין האזורי בישיבתו בתאריך 22/1/12 שמע בקצרה את טענות הצדדים כששני הצדדים לא מיוצגים. מבקש מספר 1 ייצג בדיון את מבקש מספר 2 ואת החברה.

8.      בית הדין האזורי הציע לצדדים להסמיכו לפסוק בתיק זה לפשרה, לפי סעיף 79א'. בית הדין הסביר בהרחבה את מהות ההליך והדגיש בפני הצדדים כי במסגרת זו יכול הוא לדחות את התביעה כולה או חלקה, או לקבלה במלואה או בחלקה, והכל על-פי שיקול דעתו. בית הדין הבהיר לצדדים כי הם רשאים לא להסכים להצעה האמורה, וכי לסירובם לא ינתן משקל כלשהו בהמשך ההליך ובפסק הדין. הצדדים הסכימו גם שבית הדין יפסוק " ללא נימוקים" (ההדגשה במקור). מקובל כי הדבר יעשה לאחר שכל צד יאמר את דברו בפני בית הדין, מבלי שישמעו עדויות פורמאליות, ועל יסוד החומר המצוי בתיק. לאחר שבית הדין האזורי הסביר זאת במפורש לצדדים, ביקשו הצדדים דן יחיד. הסכמתם של הצדדים להחלטת בית הדין האזורי לפי סעיף 79א' נעשתה בכתב בפני בית הדין.

9.      לאחר שהצדדים הסמיכו את בית הדין לפסוק על פי סעיף 79א', החליט בית הדין, בהביאו בחשבון את כלל הנסיבות שבתיק, כי  " הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובעת סך של 13,800 ש"ח  נטו...  כשאם יהא צורך לגלם את הסכום הנ"ל, הוא יגולם ע"י הנתבעים".

10.  בבקשת רשות הערעור מעלים המבקשים בתמצית טענות אלו: טענתם העיקרית היא העדר יריבות עם המשיבה. לדידם טענתם זו הייתה צריכה להתברר בפתח הדיון בתאריך 22/1/12, כפי שקבע בית הדין האזורי בהחלטתו (בדמ"ש 33289-07-11) מתאריך 28/11/11. טענה שנייה, שמעלים המבקשים היא כי בית הדין קמא לא הסביר למבקשים, כי הסכמתם לפסיקה לפי סעיף 79א'  יכולה להשית עליהם חיוב אישי. לטענתם הייתה מוטלת על בית הדין חובה מוגברת להסביר להם את ההשלכות ומשמעות הסכמתם.

דיון והכרעה

11.  משנתנו הצדדים את הסכמתם לפסיקה על פי סעיף  79א', הם נתנו הסכמתם לדון בכל הנושאים והטענות שבמחלוקת בתיק זה, והסמיכו את בית הדין לדון ולפסוק בהם על דרך של פשרה " וללא נימוקים". (ההדגשה במקור) בית הדין קמא הסביר לצדדים כי עילות הערעור בהליך הפשרה מצומצמות מאוד.

12.  בסעיף 3 לפסק הדין  נכתב  ומודגש במיוחד: " בפוסקי כך הבאתי בחשבון את כל שנטען בכתבי הטענות ובחומר אשר הוגש וכן במהלך הדיון שנערך". טענת העדר יריבות היא אחת מהן.

13.    מקריאת פרוטוקול בית הדין ומהמסמכים שבתיק עולה, כי לא נעלמה מעיניו של בית הדין האזורי כל טענה ועובדה רלוונטית לבקשת רשות ערעור זו. משחייב בית הדין האזורי את המבקשים באופן אישי, מן הסתם מצא  בית הדין האזורי לנכון לדחות את בקשתם לדחיית התביעה נגדם על הסף, על פי שיקול דעתו והנתונים שהיו בפניו, וכאשר לא הוטלה עליו החובה לפסוק  על פי דין.

14.  טענתם של המשיבים כי בית הדין האזורי לא הסביר למבקשים בהיותם לא מיוצגים, כי הסכמתם לפסיקה לפי סעיף 79א'  יכולה להשית עליהם חיוב אישי, דינה להדחות. טענתם העיקרית הייתה העדר יריבות. המבקשים ידעו כי אם טענתם לא תתקבל, תושת עליהם חבות אישית, מכוח הסכמתם לפסיקת בית הדין לפי סעיף 79א'. בית הדין  גם הדגיש בפני הצדדים כי עילות הערעור בהליך הפשרה מצומצמות מאוד. הצדדים נתנו דעתם להדגשה זו, ואף חתמו עליה בכתב.

לעניין זה, יפים דבריו של בית-המשפט העליון אשר פסק כדלקמן :

"א. הסכמת בעלי-הדין לפי סעיף 79א לחוק אין בה כדי לשלול מהם, מעיקרא, את הזכות לשוב ולפנות לערכאת ערעור כדי להעלות בפניה את השגותיהם בעניין תוצאותיה של הפשרה. עם זאת, עילות ההתערבות בפסק-דין שניתן על דרך הפשרה מצומצמות יותר מאשר במקרה של ערעור רגיל. בית-המשפט ייטה להתערב בפסק-דין של פשרה אך ורק במקרים של חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו (344ז - 345א).

         ב. (1) יש שפסיקה על דרך הפשרה מבוססת כל כולה על "כללי צדק טבעי" (הנשקלים במאזני המשפט), כגון פשרה המביאה בחשבון שיקולים מוסריים טהורים כמו גם עקרונות של חירות, צדק, יושר ושלום ויש שפשרה חופפת במלואה את הדין המהותי הנוהג (346ב - ג).

(2) פשרה מכאנית המבוססת תמיד על חלוקת נושא התביעה בין בעלי-הדין היא פסולה, משום שהיא שרירותית ובלתי סבירה, ומשום שאינה מביאה בחשבון את כל יסודות הסכסוך שבין בעלי-הדין. פסיקה בדרך של פשרה אינה מתייחסת אך לפן המהותי והיא יכולה להתייחס כל כולה למישור הפרוצדוראלי ולדיני הראיות. צדדים המפקידים את ענייניהם בידי בית-המשפט על-מנת שיפסוק בהם על דרך הפשרה, מבקשים לקצר את משך ההתדיינות ביניהם ומשום כך גם לא נקבעו סדרי דין ודיני ראיות להליך הפשרה (בניגוד להליך הפישור והבוררות). לפיכך, גם התדיינות שאינה מצריכה ניהול מסכת שלמה של הוכחות והבאת ראיות, ואפילו כל כולה על-פי הדין המהותי, הינה בגדרה של פסיקה בדרך של פשרה (346 ד)